האנטישמיות בצרפת מפרשת דרייפוס ועד ימינו

מאז פרשת דרייפוס בסוף המאה ה-19’ לא סערה הקהילה היהודית בצרפת כמו היום. התפשטות תופעת השנאה והעוינות כלפי יהודים וכלפי ישראל מציתה בכל פעם מחדש להבת אש, שאיש אינו יודע כיצד ומתי תכבה. במרכז לחקר האנטישמיות סבורים, כי התופעה טמונה עמוק בתרבות האירופית וכי האימה מפני כוחו של האיסלאם תורם להתפשטות הלהבה.

אהבת? שתף ב:

המהפכה הצרפתית תיזכר תמיד בתודעה כאחד מהמאורעות ההיסטוריים שהביאו לנו את הדמוקרטיה, הליברליזם ואת צורת השלטון כפי שאנחנו מכירים אותה היום. המהפכה הצרפתית סילקה את שלטון המונרכיה בשם החירות, השיוויון והאחווה, ובמקומה היא הביאה את הרפובליקה.

מאז, הרפובליקה נפלה וקמה שוב ושוב עקב התנגשותם של ערכים, לאומנות צרפתית חזקה מול דמוקרטיה, מורשת מסורתית מול ליברליזם, ושיוויון לכל מול שאיפות להגדרה עצמית וזהות צרפתית.

ובתווך, כבר מאות שנים נמצאים היהודים. בעיית האנטישמיות בכלל ובצרפת בפרט לא התחילה היום ונראה, לפעמים, כי תמיד הייתה שם. התגברות תופעות אלימות כנגד מוסדות יהודיים וכנגד תושבים יהודים, בעיקר באירופה, והתגברות קריאות אנטי-ישראליות ואנטי-יהודיות הנשמעות ברחבי היבשת הישנה הובילו את הפרופ’ רוברט ויסטריך מן המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות, לכנס כמה מעמיתיו לחקר התופעה ולקיים יום עיון בנושא. תוצאת היוזמה הולידה את "האנטישמיות בצרפת מפרשת דרייפוס ועד ימינו", יום עיון שנערך בשבוע שעבר באוניברסיטה העברית בירושלים אותה הנחה פרופ’ ויסטריך, בהשתתפות ד"ר שמחה אפשטיין ופרופ’ זאב שטרנהל. יום העיון עסק בבעיית האנטישמיות ומאפייניה תוך דגש מיוחד על צרפת.

"האנטישמיות היום בצרפת היא המובילה בהיקפה באירופה ובעולם כולו, הן מבחינת מספר התקריות האלימות והן מבחינת השפעתה על החברה ועל היהודים עצמם", הקדימו את הערב דבריו של הפרופ’ ויסטריך. "רוב ההתקפות על היהודים בצרפת בשנתיים האחרונות בוצעו ע"י מוסלמים צעירים שחיים היום בצרפת. עם זאת", הוסיף ויסטריך, "יש לבקר את התפקיד שממלאת התקשורת הצרפתית בדיווחים על המתרחש בישראל, שיוצרים אקלים עוין המעודד עליית האנטישמיות. בנוסף מתאפיינת צרפת בכך שיש בה ימין קיצוני ושמאל קיצוני המשפיעים לרעה על המצב של היהודים".

האנטישמיות, אומרים החוקרים המכובדים, מלווה את האנושות במהלך ההיסטוריה והייתה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האירופאית. אנטישמיות שימשה, ועדיין משמשת, ככלי פוליטי עד היום, מחלקת את החברה לקטגוריות ועוזרת להגדרת העצמי מול ה-’אחר’.

היסטורית, אחד משיאי המאבק באנטישמיות בצרפת בא לידי ביטוי בפרשת דרייפוס. הימין הלאומני והמסורתי התאחד בדיעה כי דרייפוס, הקצין היהודי, הינו בוגד וגורלו להינמק בכלא הצרפתי, ואילו השמאל הליברלי התגייס למאבק לשחרורו. כשדרייפוס זוכה ושוחרר לבסוף, סומן המאבק בזיכרון היהודי הקולקטיבי כניצחון האור על החושך.

באותם ימים שימשה האנטישמיות את הכנסייה במאבק לשמירת ערכיה המסורתיים, היא גם שימשה את הימין ברצונו לשמור על ציוויון לאומני, ובמאבקו הכולל כנגד ערכי הליברליות והקידמה, אותם הוביל מחנה השמאל.

כיום, המצב בצרפת שונה. הכנסיה כבר אינה עומדת בראש החוגים האנטישמים ואינה מחזיקה בדגל הקורא להשמדת היהודים. צרפת של היום היא מדינה חילונית יותר ושרוייה במאבק פוליטי מתמיד של שמירה על זהותה בתוך יבשת המנסה להתאחד לאומה אחת.

הבעייה הגדולה כיום של צרפת, היא העלייה האינטנסיבית של מהגרים מוסלמים למחוזותיה. כמליון מוסלמים - רובם מהגרים - חיים היום על אדמתה. ד"ר אפשטיין סבור, כי התקריות האנטישמיות הרבות הולכות יד ביד עם ריכוזי אוכלוסיה מוסלמית גבוהים. כך נכון הדבר לא רק בצרפת אלא גם בבריטניה, בלגיה, הולנד וגרמניה, ועוד מדינות אירופאיות עם בעיית הגירה דומה.

האוכלוסיה המוסלמית עדיין לא מצאה את מקומה בתוך החברה הצרפתית - טוענים החוקרים - והיא מרגישה מנוכרת. עקב כך, האשמת היהודים במצבם הקשה הנה בגדר הוצאת תסכולים אישיים כלפי קורבן נח להאשמה. המנהיג המוסלמי, טריק ראמדן, השמיע לא מזמן את הטענה כי היהודים שולטים על המדיה, הבנקים והפוליטיקה הצרפתית (נשמע מוכר? טענות דומות ומחשבות קונספירטיביות מעין אלה על כוחם של היהודים ותכניות השתלטותם על העולם נשמעו לכל אורך ההיסטוריה). החידוש הוא, שכיום הדברים מתקשרים גם למדינת ישראל והסוגייה הישראלית-פלסטינית. המוסלמים הצרפתים מביעים סולידריות עם אחיהם הפלסטינים, ומתנכלים ליהודים בדרכים שונות. הם מציתים בתי כנסת, פוגעים במוסדות חינוך ומתפרעים באוכלוסיה היהודית. כל אדם המביע תמיכה או מילה טובה לעבר היהודים, נתפש בעיניהם אוטומטית ככלי-שרת בידי שרון והישראלים.

נשאלת השאלה, היכן נמצא כיום השמאל הצרפתי, שהגן על היהודים בעבר, ומדוע הוא אינו פועל?

תשובתם של שלושת המנחים, עוסקת בשינוי שחל במאזן הפוליטי בצרפת. התרבות האירופאית פוחדת מהתעמתות עם האיסלם הרדיקלי. בנוסף, השמאל רואה במוסלמים קורבנות של גזענות, בדיוק כמו היהודים. לכן, המוסלמים, לתפישת השמאל, לא יכולים להיות אנטישמים. תפישה (אבסורדית) זו טוענת, כי הקורבן תמיד צודק. השמאל הליברלי תופש את המוסלמים כחלשים ומדוכאים ולכן מרגיש צורך לקחת אותם תחת חסותו. מבחינת השמאל, למוסלמים ישנה לגיטימציה להשמיע את קולם ולהביע עמדתם, ולקולם משקל רב. מה גם, שהמוסלמים עדיין חיים כחברה מאוחדת בה ערכים קולקטיביים באים לפני ערכים אנדיווידואליים ולכן הם מאוחדים בדעותיהם ויש להם השפעה פוליטית רבה.

הבעיה הישראלית-פלסטנית ותופעת האנטי-ציוניים נראות לעתים כתירוץ של אינטלקטואלים לאנטשמיות מסוג חדש - אנטישמיות המתחבאת מאחורי ביקורת נוקבת על מדיניות ישראל. כלומר, לעתים ביקורת פוליטית ואידיאולוגית על מדיניות של ממשלה, המושמעת ומצטיירת כביקורת לגיטימית (לעתים היא באמת כזו), מסתירה מאחוריה שנאת יהודים ומחשבות אנטי-שמיות וגזעניות ,שאין להן קשר לביקורת מדינית. מציאות זו מהווה קרקע פוריה להמשך התנכלות מצד מוסלמים ליהודים בצרפת.

פתרון אינו נראה כרגע באופק. כל מלומד טוען, כי בידיו המפתח לפתרון בעיית האנטישמיות, אך המציאות מראה כי הבעייה אינה נעלמת. האנטישמיות פושטת צורה אחת ולובשת חדשה. קשה גם להגיד, כי בשעה שיהיה שלום כולל עם הפלסטינאים וארצות ערב, תפסיק האנטישמיות מלהתקיים בעולם. סביר להניח שתמשיך במישורים אחרים. כפי שמוקד הבעיה עבר מהנצרות לאיסלם הוא יכול עוד להמשיך ולהתגלגל.

כל עוד האדם ימשיך להגדיר עצמו במונחים של דתו ואמנותו, כל עוד הדת תופסת משקל פוליטי מהותי, וכל עוד אנשים מתים תחת קידוש שמו של ישו, אללה ואלוהים, חפים מפשע ימשיכו לסבול.