על מאבק קיומי לחיים, על אבל לאומי ועל נסים רפואיים

 

ערב יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה. הערב, הדגלים בכל התרנים יורדו לחצי התורן, טקסי הזכרון הממלכתיים יחלו ברחבי הארץ בהשתתפות ראשי המדינה, ומחר בבוקר, כמו בכל שנה, צפירת דומיה בת שתי דקות תרעיד את הארץ ועשרות אלפי ישראלים יפקדו את בתי העלמין הצבאיים והאזרחיים בכל פינה בארץ רוויית הדמים הזו, ויחלקו כבוד, כפי שכולנו עושים מדי שנה, כבר במשך שנים רבות...

 

 

בערב, עם שוך דומיית התוגה, ייצעדו בסך מובחרי חיילינו במארש דגלנים שמרני, במצעד ריטואלי בהר הרצל, בחלקת גדולי האומה, כשחוזה המדינה צופה בהם מן האדמה, ומיטב ספורטאינו, שנבחרו בקפידה במיטב מסורת ה-SMS הסופר-דמוקרטית, יישאו משואה זו, ליום העצמאות  של מדינת ישראל, "לכבוד המצוינות וההישגיות הספורטיבית, שעלו במחיר כלכלי ואישי בלתי אפשרי, במדינה שיודעת לחלוק כבוד מלכים למתיה אך מזניחה בהפגנתיות את החיים... ולתפארת מדינת ישראל!".

 

 

מעל 20,000 הוא המניין של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מעל עשרים אלף איש, מספר עצום ומפחיד במימדיו אך בסופו-של-דבר מספר המהווה 'רק' כשליש האחוז ממספר תושבי המדינה כיום. עשרים אלף ישראלים שנהרגו בלובשם מדים - של חיילים או של אזרחים - מייצגים את מהות המושג 'אבל לאומי' במתכונתו הישראלית, כפי שאינו מיוצג בשום מקום אחר על-פני תבל. הישגם הגדול ביותר של נופלים אלו - בין אם נפלו בשירות פעיל בהגנה על המולדת ובין אם נפלו קורבן לפעולת איבה או אירוע טרור - אינו בכך שבמותם 'ציוו עלינו את החיים'. את חיינו-שלנו, הנותרים כאן, היינו מצווים על עצמנו גם בלעדיהם.

 

לא, הישגם המשמעותי ביותר של נופלים אלו חזק ודומיננטי הרבה יותר. בנופלם, עיצבו לנו החללים את החיים. כל מדינה, כל חברה, לומדת בשלב כזה או אחר במאבק על חירותה ועצמאותה וגם אחריו, כיצד להתמודד עם מוות ושכול. אך עושה רושם כי רק במדינת ישראל, המוות אינו רק 'חלק' מן החיים, אלא קודם להם. חשיבות המאבק להשגת החיים והנפילה בו, נתפשה כבר בעיניי דור המייסדים, כמהותה האמיתית של מדינת ישראל למן ימיה הראשונים. השואה, בה איבד העם היהודי כמעט את כל בניו שמוצאם מאירופה; העליה לפלשתינה והמאבק המשולב בתושביה הערבים ובשליטיה הבריטים; מלחמת העצמאות שגבתה אלפי קורבנות ולא נסתיימה למעשה עד היום; ומעל לכולם, בכל יום ובכל שעה, מלחמת הקיום היומיומית של כולנו - בכלכלה, בתעסוקה, בבריאות, בחינוך, בתרבות וכמובן בבטחון.

 

 

כן, כזו היא מדינת ישראל. מדינה של מאבק תמידי, מאבק יומיומי, מאבק של הכל בכל. מדינה שמחצית מתושביה שבעים, מדושני עונג, משועממים ומחפשים ריגושים ניו-אייג'יים בכסות הרוחניות-בגרוש ברחבי הודו, נפאל ובומבמלה, ומחציתה השניה רעבה, מרירה, זועמת, זועקת ומנסה, כבר בלי כל כבוד, פשוט להעביר עוד יום, עוד שבוע ועוד חודש, כשראשה - אמנם מושפל מעט - עדיין מתרומם מעט מעל לקו מי הביבים בו מצוי הגוף כבר שנים רבות.

 

מדינה שנבחריה וראשיה מסובכים עד מעל לראשם בפרשיות של שחיתות ופלילים, של שוחד ומראית עין, של 'התנהגות בלתי הולמת' ובלתי אחראית, ומספקים אגב-כך דוגמה חיה לאזרחיה הצעירים של המדינה לכיצד נראית 'הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון'.

 

מדינה שאמניה מציינים בשידור ישיר בערוץ הטלויזיה הנושם היחיד (שני הערוצים הנוספים מהווים את הדוגמה החיה ביותר למאבק קיומי תמידי...), את הישגיהם המקצועיים בשנה החולפת, ולמחרת יוצאים להפגין מול משרד האוצר בגנות גל נוסף של קיצוצים שמונע כל אפשרות של יצירה מקורית חדשה.

 

מדינה, שאינה מסוגלת לעמוד מאחוריי החלטות ראשיה, ועדיה ונציגיה, ונאלצת, פעם אחר פעם, להגן עליהן בפני דיוני בג"ץ, בפני התקשורת ובפני דעת הקהל. כך בויכוח על הענקת פרס ישראל לאמן פרובוקטיבי; כך באופן בחירת נציגי מדליקי המשואות - בחירה שלוותה בטונים צורמים בשל אופיה ה-'פופולרי' הבלתי-ראוי; כך בהחלטה על נסיגה חד-צדדית: מנהיג שיודע להחליט אך אינו מסוגל להכריע; כך בהחלטה על מדיניות המדינה סביב תנאי שחרורו של אדם שספק אם יודע בעצמו מה מעשיו בארץ הזאת; כך בכל תחום ציבורי וחברתי אחר.

 

 

לקראת שנתה החמישים ושבע, סובלת המדינה - וניתן לומר זאת היום בפה מלא - ממשבר גיל המעבר. אם עד לפני עשוריים יכולנו למתוח חזה בגאווה על הישגינו, מעמדנו, מצבנו ויכולותינו, היום לא נותר לנו אלא להשפיל מבט לעבר ערימות הפסולת המתגוללות ברחובות, לשאוף מלוא ריאות את הצחנה ולהתפלל לימים אחרים. כפי שהדברים נראים כרגע, עתיד מזהיר אינו צפוי למדינת היהודים. הגבולות לא עוצבו עדיין, השיטה הפרלמנטרית הנוכחית פשטה כבר מזמן את הרגל, הכלכלה המקרטעת מייצרת פערים הולכים ומתרחבים ופתרון הוגן וראוי אינו נראה באופק, עתידה של ההשכלה - הבסיסית והגבוהה - נראה שחור מאי פעם, החברה משוסעת, מפולגת, חצויה, אלימה ורווית שנאה וזעם. ומעל לכל, גם 60 שנים מאז הוכרזה העצמאות, מעל לכל עדיין מרחפת עננת 'הבטחון', שבשמה ולמענה כולנו, כך נראה, נאלצים לוותר על כל השאר...

 

ויחד-עם-זאת, ואולי דווקא בשל כך, עצם קיומה של מדינת ישראל, דווקא בתוך התופת המזרח תיכונית הלוהטת הזאת, גם חמישה וחצי עשורים שחלפו מאז, עדיין אינו מובן מאליו. אף מדינה אחרת בעולם אינה נאלצת להתמודד עם מציאות כה מורכבת וכה חמורה למשך זמן כה ממושך ובתנאים כה בלתי אפשריים. אף מדינה מעולם לא נאלצה לקיים מאבק על חירותה, עצמאותה ועצם קיומה למשך קרוב לשישים שנה (והיד עוד נטויה) ובסביבה כה עוינת - וצלחה בכך.

 

 

יום עצמאותה של מדינת ישראל היא גם בבחינת 'נס רפואי': מונשמת באופן מלאכותי, מורדמת רוב הזמן, פצעי לחץ ונמקים הולכים ומתפשטים בה, והמוח שלה אף-הוא הולך ומתנוון. אך היא לא תיוותר במצבה זה עוד זמן רב. בסופו של מאבק ממושך ובלתי מתפשר, יגבר הצורך לחיים. מן המכונות נתנתק, הפצעים יותירו צלקות אך ייעלמו, הנמקים ייגרמו לאיברים להקטע אך הגוף ישרוד, והמוח יתעורר שוב, העיניים תפקחנה, הניתוח יצליח והחולה ישתקם.

 

במבט היסטורי, מדינת ישראל היא 'שגיאה סטטיסטית': מסרבת להכנע לכל התקדימים ההסתברותיים אודות עצם קיומה ויכולת שרידותה. את שלנו כבר עשינו. אנחנו כאן. אבל ערב יום הזכרון הוא הזמן הטוב ביותר לזכור: לזכור מי אנו, מה מעשינו כאן, מדוע אנו כאן ולאן מועדות פנינו. לזכור, להפנים, ולהמשיך במאבק. כי החיים - תמיד - שווים זאת.