על-פי התהום, סיכום השנה שהייתה

השנה היתה מהגרועות שידעה המדינה. החברה, הרווחה, התרבות, הממשל, השירות הציבורי, החינוך, הכלכלה וכל השאר - כולם עומדים בפני קריסה טוטאלית. המאפיין יותר מכל את הממשלה הנוכחית הן האדישות המוחלטת ואי הוודאות. ובתווך, מצבה של ההשכלה הגבוהה ומצבם של הסטודנטים הולכים ומידרדרים, ונראה כי אין מוצא.

אהבת? שתף ב:

השנה המסתיימת אוטוטו, תיזכר בוודאי בעוד עשור או שניים כאחת השנים הגרועות בתולדות החברה והמשק הישראלים. לדוגמא, בתום מרתון דיונים אינסופי והשבתה בת יום אחד, נתבשר ציבור ההורים כי הבוקר ישובו ילדיהם לכיתות הלימוד לאחר שהוסר איום השביתה, ככל הנראה באופן זמני בלבד.

מאידך, עובדי משרדי הממשלה והשירות הציבורי שובתים, בהם לא ניתן כל שירות לאזרח - וכל הפסקה במהלך אלים, כוחני ומיותר זה, וכל סממן למשא-ומתן רציני עם האוצר בסוגיה - אינם נראים באופק. באיזו מדינה במערב משביתים משרתי הציבור את כל פעילותם למשך זמן כה ממושך ובלא ייסורי מצפון? וחמור מכך - באיזו מדינה נורמלית מאפשרת הממשלה למצב אבסורדי שכזה להמשך ואין פוצה פה? נסיונות ה-’התחשבות’ של ההסתדרות ברגשות הציבור לפני שבועיים, בעת אפשרה מתן שירות לציבור של כל משרדי הממשלה במשך יום אחד בלבד במהלך השבוע, הוכיחו יותר מכל כי לא התחשבות ולא טובת הציבור עמדו לנגד עיניהם של שרי הממשלה, אלא רק נסיון ציני קר ונורא להצטייר כמי שרווחת התושבים לנגד עיניהם. לו היה עובר אורח תמים מגיע ללשכות משרד הפנים, התחבורה או הסעד בעת ’שבו’ אלו לפעילותם, היה מתחלחל למראה אלפים הנדחקים ונדחסים כמכוניות הבאות אל צוואר-בקבוק בנתיבי האיילון בערבו של יום, ותוהה האם כך נראה השירות הציבורי בשנות האלפיים.

השירות הציבורי

ואמנם, כך לא נראה שירות ציבורי בשנות האלפיים בכל מקום אחר בעולם, אך כך אכן נראה (או יותר נכון, לא נראה) השירות הציבורי בישראל. לא מפני שאצלנו זה ’עובד אחרת’ - אלא פשוט מפני שאצלנו זה לא עובד כלל. ופניה של המדינה כולה, לצערנו, כפניו של השירות הציבורי בה.

אין מדיניות, אין תכנון, אין ראייה לפנים, אין התחשבות אמיתית בצרכים. אפילו אין משא-ומתן אמיתי - הכל תדמית, הכל יחסי-ציבור, הכל אינטרסנטיות צינית קרה, הכל מראית-עין. כך ב-’תכנית המדינית’ של הממשלה, שלמעשה כלל אינה קיימת; כך במדיניות גדר הבטחון, שגם היא אינה עובדת; כך בכבישים, כך בלחימה בפשיעה, כך בלחימה בטרור, באלימות בתוך המשפחה, בסמים ובזנות, בעובדים הזרים, בספורט(!!), בתקשורת, בתעסוקה, ברווחה, בתרבות, בחינוך ובכלכלה. כן, גם בכלכלה. הכל קורס, הכל מתמוטט, הכל עומד על בלי-מה ומט ליפול אם רק תלקה אותו קלות צליפת זרזיף המים של הגשם הבא. איזה מזל שהשנה כמעט אין חורף...

לימודים

והסטודנטים? מה מצבם של הסטודנטים בכל הסיפור? רק אמש התבשרנו כי שרת החינוך הצליחה לשכנע את שר האוצר לקצץ 3% נוספים בשכר הלימוד וכי תזרים עוד 100 מליון שקלים למוסדות להשכלה גבוהה. שר המשפטים, לעומתה, יוסף טומי לפיד, דרש וקיבל אף הוא הבטחות מפי נתניהו לתוספת תקציב לסטודנטים בשעור של כמה עשרות מיליונים. לא מפני שהדבר מתוקף סמכותו כשר, אלא מפני שלפיד שם עצמו כבר מזמן כמי שדואג לשכבת הסטודנטים, כאילו כולם הצביעו ’שינוי’ וסומכים רק עליו. ניחא.

אך בעוד זה נלחם בזו על מי מן השניים ’דואג’ יותר לחינוך הגבוה בישראל, דואגים ראשי האוניברסיטאות להבהיר לשרת החינוך כי אם תכפה עליהם מלמעלה, כדרישתה, שינויים מבניים במבנה הדירקטוריון ותהפוך אותו למועצת מנהלים המורכבת מאישי ציבור - ישביתו הם את כל האוניברסיטאות לזמן בלתי מוגבל. האוניברסיטאות מצויות בגרעונות עמוקים - הם מודים - אך לא אנו גרמנו להם אלא משרד החינוך, שקיצץ באופן גס בתקציבים השנתיים.

ומעל לכל עומדים הסטודנטים. מי יהיה גורלם של אלה בשנת 2009 הבאה עלינו לטובה? שכר הלימוד אולי ממשיך לרדת בהדרגה, אולם האופן בו התהליך מתבצע מבהיר היטב כי לא כוונה טובה עומדת מאחוריו אלא אילוץ מייגע שכפתה ועדת וינוגרד, שנראית היום בעיניי הממשלה כיבלת טורדנית על גופו של גוף גוסס ממילא. שכר הלימוד, גם אם יירד עד למדרגה של 50%, יהיה עדיין מהגבוהים ומצבה של המערכת כולה ממילא מזמין קריסה, כך שגם אם היו הלימודים בחינם, עושה רושם, בתוך מספר שנים לא יהיה היכן ללמוד ומי שילמד. מבחינה זו צודק האוצר בקביעתו, כי מצבה של ההשכלה הגבוהה בישראל של שנות ה-2000 הוא כה גרוע, עד כי שכר הלימוד לסטודנטים הוא הסוגייה הכי פחות משמעותית בכל העניין. אבל התאחדות הסטודנטים רואה לנכון ללחוץ ולפעול דווקא בתחום זה ורואה בכל חלקיק אחוז של הפחתה כהישג אישי.

עניין נוסף שעלה לכותרות לאחרונה אותו רואה יו"ר ההתאחדות כהישג אישי מזהיר הוא אותו מסמך עלום שנחתם בטקס רב-רושם ומכונה ’אמנת הסטודנט המשרת במילואים’. אותה אמנה מעגנת את כל זכויותיו של הסטודנט המשרת ומבטיחה לו השלמת שיעורים, מועדי בחינות והגשת עבודות נוספים, כרטיסי צילום בשפע, אפשרות הרשמה מחדש לקורסים שהחמיץ וכד’. אך בעוד מר אסולין רואה באמנה מסמך, המאפשר לסטודנטים לשרת את המדינה מבלי להרגיש ’פראיירים’, הולכת וצוברת תאוצה היוזמה הפרטית הקרויה ’סרבנות’ בקרב אותם סטודנטים עצמם, כך שבמאבק ראש-בראש בין השתיים לאורך השנים הקרובות, כלל לא בטוח שהזכויות אותן מעגנת האמנה יהיו רלוונטיות כלפי ציבור הסטודנטים, כי כלל לא בטוח אם במצבה של ההשכלה הגבוהה בישראל מחד, ובחוג ההולך וגדל של המסרבים מאידך, כלל יהיה בקרוב מין ציבור שכזה: ’סטודנטים משרתים’.

זאת ועוד, עד היום יכול היה כל סטודנט אשר קיבל צו גיוס להגיש בקשה לדחייתו או ביטולו באמצעות ועדת הולת"ם. כעת, עם החתימה על האמנה, אמנם נותרה לסטודנט האפשרות התיאורטית לעשות-כן, אולם לצבא לא יהיו עוד כעת כל ייסורי מצפון או עכבות בנוגע לגיוס, שכן האמנה עליה הסכימה התאחדות הסטודנטים, מסירה מעל לצה"ל כל אחריות מוסרית בנוגע לגורלו האקדמי של הסטודנט. יש לך בעיות בלימודים בעקבות הגיוס? האמנה תפתור לך אותן!

כן, כך נראתה לה השנה. גרועה לאין-ערוך מקודמתה ואינה מבשרת טובות כלל. לא, אין רצוני לדכא אתכם, או לגרום לכם לחוש דאגה וחרדה נוכח המציאות הקודרת המצטיירת בדבריי. השנה החולפת היתה גרועה והשנה הקרבה עומדת להיות גרועה לא פחות, אך ביכולתם של הסטודנטים - אחרי הכל, בכל-זאת מן החלקים העירניים, המפוקחים, המשכילים והתרבותיים בחברה הישראלית - ביכולתם להחליט כי דברים יכולים להיות אחרת. ניתן עדיין למחות, להפגין, לזעוק, לצעוד, להניע ולשנות. ניתן לקחת את העניינים לידיים, לפני שיהיה מאוחר.