דעה: הימורים בישראל

מפעל ההימורים הלאומי מצטייר מדי שנה כמגלומני ומניפולטיבי יותר ויותר. תדמיתו כדואג לרווחת הקהילה היא מטעה ומסוכנת ומעודדת, כעמותות הרווחה השונות, את ממשלת ישראל להתנער מאחריות כלפי תושביה

אהבת? שתף ב:

זהו. נמצא הטריק כיצד לסחוט עוד יותר את הציבור התמים וקשה היום. נגריל מדי שנה חמישים מליון שקלים, אומרים לעצמם מדושני עונג בכירי מפעל הקזינו הגדול במזרח התיכון, והתיישים העיוורים ילכו כצאן בעיניים בורקות בדרך האספלט המתקלפת לעבר הדוכן הכתום הקרוב. חמישים מליון שקלים. לא צחוק. זה לא ’סתם’ הגרלה רגילה של 5 או 6 או 10 מיליון שקלים עם סיכויי זכייה הסתברותיים של 1 לטריליון-ומשהו, אלא 50 מליון שקלים בהגרלה מיוחדת, חגיגית, שסיכויי הזכייה בה הם ’רק’ 1 לשני מליון בערך. זה מאוד מפתה, אתם חייבים להודות.

ובכן, לא, רבותיי, זה לא מפתה. לא מפתה בכלל. ההיפך הוא הנכון. פרוייקט ה’שגעון’ הגרנדיוזי של מפעל הפיס הוא לא יותר מאשר אקט מגלומני ומניפולטיבי של חברה ענייה ומסכנה שאיבדה לחלוטין כל צלם וכל צביון אנושי וזאת לאחר שכבר מזמן אבדה לה דרכה.

’מי שנותן שיידע גם לקבל’, אומרת הסיסמה המתקתקה של מפעל ההימורים הלאומי ומציגה לראווה ולגאווה, כי בחמישים מליון השקלים העודפים שהצטברו בקופתה השמנה עד להתפקע של בורסת ההימורים כרווחי הכנסות ההגרלה, בחמישים מליון שקלים אלו ייבנו ’אך-ורק’ בתי ספר וכיתות לימוד. רוצה לומר, אנחנו רק מחזירים לקהילה את מה שהיא נותנת לנו.

אבל מי זה ’לנו’ ומי היא בדיוק אותה ’קהילה’ שאמורה להניב פירותיה מן המפעל המגלומני הזה? ושאלה חשובה לא פחות: מהו המחיר אותו אנו, האזרחים, נדרשים לשלם על-מנת לזכות בחסדיה של חברת הקזינו הממשלתית?

התשובות לשאלות אלו, כמה לא מפתיע, הן קשות, כואבות ומקוממות. החברה הישראלית אינה חברה ’קהילתית’ במובן המקובל במערב. במשך חמישים שנותיה הראשונות מאז הקמתה, הבהירה מדינת ישראל בשלטונה הריכוזי, כי הממשלה – והיא לבדה – אחראית על רווחתם של תושביה, על תעסוקתם, בטחונם ואיכות חייהם. גם שירותי הדת והקהילה ניתנו במשך כל שנות המדינה על-ידי הממשלה. כמו-כן דאגה הממשלה יפה-יפה לחלק את עוגת התקציב הממשלתי השנתית לכל המגזרים בחברה על-פי קריטריונים פוליטיים שונים ועל-פי מערכת משומנת של יחסי כוחות ומשא-ומתן. כה משומנת היתה המערכת, למרות חריקות הצירים האינסופיות שנשמעו בה, עד כי לא נותר עוד כל מקום בחברה האזרחית לפעילותם של גופים ’קהילתיים’ מצומצמים, הדואגים למלא חללים שמותירה הממשלה בלא טיפול. וכאשר מרגילים את האזרחים במשך כל חייהם כי ’יש מי שדואג להם’ וכי עליהם לבטוח במערכת הממשלתית הדמוקרטית הנבחרת, כפועל יוצא וודאי והכרחי נוצרת אדישות ציבורית מוחלטת, כזו הבאה לידי ביטוי בחוסר רצון וחוסר נכונות של הציבור לקחת יוזמה לידיים ולשנע תהליכים. זו עובדה.

וכך, במשך חמישים שנותיה של המדינה, תמיד נותרו קבוצות אחדות שבשל מחסור בכח פוליטי מגובש וחזק מספיק ובשל חוקי המשחק הקפדנים, נותרו בחוץ, כמהים ליחס ולשיתוף מצד הממסד אך נעדרי כל יכולת לנקוט בפעולה מועילה בעצמם. כך לא מתפתחת לה חברה קהילתית, המתאפיינת בנכונות לסייע לעצמה ולקדם את האינטרסים שלה, אלא כך נוצרת חברה אדישה ומתנוונת.

את טעמם של פירות האדישות הציבורית הזו אנו טועמים כבר שנים אך לאחרונה, עם המיתון הקשה והגירעון הממשלתי העמוק וכן עם בעיות הטרור והאלימות המחסלות – פשוטו כמשמעו – כל חלקה טובה בארץ הזו, הפך טעמה של האדישות לטעמו של פרי ביאושים רקוב במיוחד.

וכאן בדיוק נכנס מפעל הפיס. כפי שפורחת לה מזה מספר שנים תופעת העמותות–לנזקקים, אשר, לצערנו, הולכת ומתרחבת ומסתעפת ככל שמעמיק העוני וגוברת המצוקה ועמה גוברת גם השחיתות וחגיגת משכורות הבכירים בעמותה, כך הולכת וגוברת גם נגיסתו של מפעל ההימורים הממלכתי בכיסו ובחשבון הבנק של הישראלי. אותו אזרח עמל קשה יום, אשר ’משקיע’ היום את כספו המועט בהימור חסר סיכוי בדוכן מפעל הפיס בתקוות-שווא ’לגרוף את המיליונים’, יהיה זה אשר יפקוד מחר את בתי התמחוי ואולמות חלוקת המזון שמפעילות אותן עמותות. היום ’סתם’ אזרח קשה יום, מחר עני ומושפל, ומחרתיים, נזקק-סעד. וכך הולך הגלגל ומסתובב. מסתובב ולא עוצר.

ומדוע יעצור? היכן שאין דרך ואין מטרה, גם אין פיקוח ואין בלימה ואת השיירה המדרדרת של מה שהיה פעם ’החברה הישראלית’ כבר אי אפשר לבלום בדרך אל התהום ממנה, כידוע, כבר אין חזרה.

הבה ונודה באמת: אין זה מתפקידו של מפעל הימורים לבנות בתי ספר אלא של הממשלה. לא מפעל הימורים לאומי צריך לקחת אחריות על חינוך הנוער, בדיוק כפי שעמותות לנזקקים שקמות השכם והערב אינן צריכות להחליף דאגה ממשלתית אמיתית לרווחת התושבים. אך באין דין ואין דיין, כל דאלים גבר. בישראל של שנות האלפיים, מי שתופס יוזמה שיווקית ומצטייר כ’נותן לחברה’, לא רק שהחברה תנהר אחריו בהמוניה בתקוות נשגבות לעתיד טוב יותר, אלא שאף הממשלה תתפוס עליו טרמפ, תניח לו ’לדאוג’ לטפל בצרכיהם של תושביה ותסיר מעל עצמה כל אחריות לגורלם.

אם לא נעצור את הסחף הזה עכשיו, לא ירחק היום בו יהיה זה כבר מאוחר מדי.