איסור אשפוז בכפייה של חולות אנורקסיה

החלטת ביה"מ המחוזי בעבר לאסור על אשפוז בכפייה של חולות אנורקסיה מחדד שוב את הניתוק האקדמי-משפטי שבין עולם האתיקה וחוק כבוד האדם מחד, לבין הזעקה החרישית של הנערות, המשוועות לעזרה

אהבת? שתף ב:

בעבר קיבל בית המשפט המחוזי בת"א פסק דין תקדימי הנוגע לאיסור אשפוז בכפייה של חולות אנורקסיה, גם אם (לדברי השופטת) ברור ומובן שאיסור כזה מסכן את חייהן.

אודות הקונפליקט בין הפגיעה בחירות הפרט לבין "החיים כערך עליון" כבר נאמר ונכתב לא מעט. שמעתי דעות ונימוקים שונים לשני הכיוונים. ובכל זאת, אודה ואתוודה, פסק הדין התקדימי הזה מוזר לי. מוזר, ובמידה רבה מכאיב. מבחינתי זו היתה הצהרה של החברה הישראלית על נכונותה לוותר מראש, אף ללא מאבק ראוי לשמו, על חייה של בחורה צעירה ומיוסרת, הגוועת - פשוטו כמשמעו - להזנה, ליחס ולהגנה. גם אם - עד כמה שיישמע הדבר מתנשא - היא עצמה לא תודה בכך לעולם.

מבחינות רבות אנורקסיה היא מחלה יוצאת דופן, ודי אם נתייחס להיותה אחת המחלות היחידות שבהן לרופא ולפציינטית יש מטרות מנוגדות. בהיותה במצב אקוטי, בחורה אנורקטית תעשה בד"כ הכל כדי לחבל עד כמה שניתן בטיפול בה, כדי להימנע מעליה במשקל וכדי לקדם את עצמה בחתירתה לרזון האינסופי, שהוא מטרתה הסופית (תרתי משמע). היא מוכנה לעבוד קשה כל כך כדי להשיג את "הגוף המושלם". היא לא תתן לאיזה רופא טרחן או פסיכולוג מעצבן לחבל במאמציה ולהסיט אותה ממטרתה!

מצב האנורקטי קשה לתפישה. קשה להבין איך זה שנערה או בחורה, שהיתה עד כה בריאה ו-"נורמלית", הורסת בנחישות ובהתמדה את חייה - וקשה עוד יותר לגלות אמפתיה כלפיה. הדבר נכון במיוחד כאשר נעשים מודעים לשקרים ול"מניפולציות" שהן, לעתים כה קרובות, חלק אינהרנטי מהתהליך, או כשצופים בסבל הנורא והמתמשך שהתנהגותה גורמת לסביבתה הקרובה, הדואגת, החרדה, הכואבת עד ייאוש. אני לא יודעת עד כמה ניתן לראות בהתנהגות האנורקטית תוצאה של "החלטה" או של "רצון חופשי". אבל גם אם נניח שהיא כזו - פעמים רבות החלטות שמתקבלות ברגעי משבר הן מושא לחרטה אינסופית בדיעבד, עם חלוף הסערה.

כשמדובר בטיפול באנורקסיה, הפגיעה בחירות הפרט היא אכן קשה. גם בסוגי הטיפול "הקלים" יותר, קרי: טיפול מרפאתי המשלב פגישות אצל תזונאית, מעקב רפואי וטיפול פסיכותראפי, ישנה פגיעה קשה בחירות החולה. מבחינתה, ניטלת ממנה החירות להחליט מה תאכל ומתי, כמה עליה לשקול, מהי כמות הקלוריות הדרושה לה או איזו רמה של אימון גופני הינה בגדר הסביר. במלים אחרות, אנו נוטלים ממנה את החופש לחיות "כפי שהיא רואה לנכון". הדבר נכון שבעתיים כשמדובר באשפוז, ובפרט באשפוז בכפייה. אין ספק שמדובר במצב משפיל.

אבל אני רוצה להצביע לרגע על האלטרנטיבה. נניח שאתה רופא שנתקל בבחורה שסובלת מאנורקסיה. הבחורה חולה מאוד: משקלה כ- 30 ק"ג ותפריטה היומי כולל תפוח ירוק אחד (קטן, מקולף וחתוך ל- 120 חתיכות קטנטנות: היא ל-ע-ו-ל-ם לא תאכל יותר מ-100). מבדיקה רפואית ברור לך שהיא בסכנת חיים מיידית, בין אם בעקבות כשל לבבי, סיבוך של מחלה פשוטה, הפרעות בהולכת הדם או פשוט מרעב. מבחינת טווח הטיפולים העומד לרשותך כיום, אשפוז הוא האופציה היחידה שעשוייה להציל את חייה, לייצב את מצבה הפיסי קודם כל. הבחורה, איך לא, מתנגדת נחרצות. היא לא מוכנה לשמוע על אופציה של אשפוז, שבו "יפטמו אותה". לך, כאיש מקצוע, ברור שהימנעות מאשפוז תוביל כמעט בוודאות לתוצאות עגומות...

מקרה זה מתאר מציאות קיימת: זו הדילמה עמה נאלצים להתמודד, במקרים רבים מדי, אנשי מקצוע המטפלים באנורקסיה. נכון להיום, אין אלטרנטיבה לאשפוז בטיפול בחולות במצב קשה. אמנם, בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה בתחום הטיפול: ישנם מרכזים הפועלים בשיתוף פעולה עם החולות ותוך הסכמתן המלאה לכל שלבי הטיפול, אך אלה מתאימים רק לחולות המוכנות להתגייס לטיפול ולקבל את העזרה המוצעת להן, למרות הקושי הנפשי העצום הכרוך בכך. הדילמה שתוארה קודם, זו הנוגעת לאותן בנות הנחושות לצום, להתעמל ולרזות עוד ועוד, אינה מוצאת את פתרונה במרכזים מסוג זה. צר לי לומר שלאור פסק הדין הנ"ל, דומה שהפתרון המסתמן הוא ויתור. נראה שהחלטנו להרים ידיים, לא להתאמץ, לתת לחולת האנורקסיה למות אם זו החלטתה וזה רצונה.

אני מודעת לבעייתיות שבגישת האפוטרופסות ("אנחנו נחליט מה טוב בשבילך, כמה קלוריות תאכלי וכמה את צריכה לשקול") ולאנטגוניזם שהיא מעוררת אצל האנורקטית, הן משום שהיא נתפשת כמתנשאת והן בגלל הפחד האדיר שחשה החולה, שזכויותיה הבסיסיות נלקחות עם היכנסה לאשפוז. אין ספק שיש לפעול לייסוד מסגרות טיפוליות חדשות לחולות אנורקסיה: מסגרות מקצועיות, יצירתיות ובעלות תעוזה טיפולית, שתנאי השהייה בהן יהיו אנושיים ושבהן הפגיעה בזכויות הפרט תהיה מינימלית. אבל עד שאלו יוקמו, יש להתגייס לטיפול במסגרת האפשרויות הקיימות.

מנסיוני הצנוע בתחום למדתי שישנם גם רגעי חסד במחלה זו: רגעי הבנה, ניצוצות תקווה, רצון לחיות, נכונות להיעזר, לעשות את המאמץ הכביר, להתגבר. לא תמיד יש שם, במחלה, רצון למות באמת, אלא מעין "שעשוע ברעיון המוות". ’שעשוע’, שלמרבה הזוועה, עלול להסתיים באסון.

הייתי רוצה לחשוב שאנו עושים כל מאמץ, נלחמים על חייה של כל חולה וחולה, גם אם נראה מהתנהגותה (ואפילו היא מצהירה!) שרצונה למות. ההחלטה למות היא אמנם זכותו של כל אדם, אבל הגשמתה חייבת להיות מאמץ אקטיבי, מודע ומכוון. הייתי רוצה לחשוב שאנו עושים הכל כדי לא לתת למישהי למות ’במקרה’, רק מפני שלה לא היה האומץ לבקש עזרה - ואנחנו ויתרנו לה...

(הכותבת, סטודנטית אשר סבלה ממחלת האנורקסיה במשך כ-12 שנים)