דיון אקדמי על 'ריאליטי TV'

אם הטלוויזיה הולכת ונהיית יותר ’מציאותית’, האם זה אומר שהחיים הופכים להיות יותר ’מדומינים’? היכן עובר הקו המבדיל בין מציאות לדמיון ומה זה בכלל משנה? פאנל בהשתתפות אנשי טלויזיה ועיתונאים, שהתקיים בעבר בבר-אילן, מנסה לראות להיכן מועדות פני הטלוויזיה בשנים הקרובות.

אהבת? שתף ב:

שבע וחצי בערב, גשם וקור בחוץ, ובאולם שלייפר שבאוניברסיטת בר-אילן יושבים 300 סטודנטים ואורחים בציפייה לפאנל בנושא ’ריאליטי TV’, שארגנה אגודת הסטודנטים. כמישהי שכבר הייתה בהרצאה אחת או שתיים ונכחה בכנס זה או אחר, אני יכולה להגיד לכם בוודאות, שהתקהלות כזאת עוד לא ראיתי, ובמיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שאף אחד לא בדק שם נוכחות.

מה שמשך את התעניינותם הרבה של הנוכחים באולם, הרבה יותר מן הדיון עצמו, כנראה, היתה החוויה לצפות פנים מול פנים בעין בלתי מזוינת בסלב המקומי, בחיר-לבה של ’קחי אותי’, יואב שוורד. זאת לפחות היתה הסיבה לנוכחות המסיבית של סטודנטיות באולם. היתר, אולי, באו להתרשם משאר המוזמנים המכובדים: ארז טל האחד והיחיד, חנוך דאום (מבקר טלוויזיה ב-’מעריב’ ושותף בצוות ’המילה האחרונה’ בגל"צ), קובי אריאלי (’מעריב’, ערוץ ה-’תכלת’, "דעת יחיד" בערוץ 10 וגם ’המילה האחרונה’), אודי לאום (יוצר "מעורב ירושלמי") ויואב שוורד.

אה-כן, והיה גם הפאנל עצמו...

"ישראל נמצאת עכשיו לקראת השיא של ’תוכניות המציאות’ או שהיא כבר כעת נמצאת בשיא", אמר ארז טל וקשה שלא להסכים איתו. אם יש לכם טלוויזיה בבית והייתם פה בקיץ האחרון, אז אתם בטח יודעים מיהי נינט ומיהי שפרה ומיהו בובליל, ומאז ימי רודריגו העליזים, כבר נפלו עלינו מבול חדש של תוכניות ריאליטי: היה לנו פרוייקט Y, המופע של סטיב, עכשיו יש את האודישן הגדול של הכבלים, מיונים לאקדמיית הצחוק, כוכב נולד, נולד לרקוד, הישרדות, האח הגדול, המרוץ למליון, ואיך שזה נראה, זוהי רק ההתחלה.

לדברי יואב שוורד, התוכנית ’קחי אותי שרון’ היתה החלוצה בז’אנר, ולכן הקהל והצופים לא כל כך ’קנו’ אותה. "הצופה הישראלי יודע כמה כל תוכנית מתוכננת ומבוימת והיה לו קשה לקבל ולהבין שהפעם זה באמת לא מבוים, ושאני באמת עם שרון, גם עכשיו, לאחר תום התוכנית", אמר הדוגמן-הפילוסוף.

בארה"ב, אשר התחילה את גל תוכניות המציאות לפני כמה שנים, העניין לא דועך ואף גובר, ולראייה אפשר להציג את הקטגוריה החדשה, שהתווספה לטקס ה"אמי" האחרון: "פרס לתוכנית המציאות הטובה ביותר", בה זכתה התוכנית המצוינת "המירוץ למיליון" המשודרת עכשיו בערוץ 19 ביס, המוקדש כולו לתוכניות ריאליטי. בקצב כזה, יום אחד תדליקו את הטלוויזיה ותשמעו את הפרומו הבא: "השבוע דודו טופז הולך עם ילדיו לגן ויוצא עם אהובתו לארוחה רומנטית" – זה ריאליטי? כן. זה מעניין? לא בטוח. זו כבר מציצנות.

בקיצור, הגבול בין מציאות ’ממשית’ (להלן: תוכנית דוקומנטרית) למציאות ’מצולמת’ הוא דק ולפעמים לא ממש ניתן לזיהוי, כי ברגע שמכניסים לחייך מצלמה אתה אמנם מנסה להמשיך להתנהג כרגיל, אבל זה הרבה יותר קשה. לפעמים, אתה פשוט כבר לא יכול להמשיך כרגיל. ואז, לפעמים, אם אתה בקטע, אתה מתחיל להתפשט מול המצלמה, להתנשק עם מישהו בנוכחות המצלמה, למשוך תשומת לב בכל מחיר והופ... אתה כוכב. כל כך פשוט.

אבל הכוכבות, יודעים הכוכבים עצמם, אינה נמשכת לנצח. "הטלוויזיה נותנת לאדם 15 דקות של תהילה ואחר כך זה כבר תלוי באדם עצמו ובמה שיש לו להציע", אומר ארז טל. ראו לדוגמא את נינט, שהוציאה שיר יפה לרדיו, לא נחה על זרי הדפנה ועובדת על הדיסק שלה. אנחנו מקווים שגם אדון שוורד הנכבד יידע לנצל את ההזדמנות שניתנה לו יותר טוב מאשר השתתפות בפאנלים וזריקת קלישאות לאוויר כמו "התהילה מסנוורת לפעמים" ו-"בארץ יחשבו על בן אדם שהוא יפה רק אם כולם חושבים כך - כולל התקשורת". אינני יודעת מה תוכניותיו המקצועיות לעתיד, אבל הקטע של "קחי אותי" לא יחזיק לנצח.

למרות היעדר השתתפות פעילה מצדם של אריאלי ודאום, שלא ממש מצאו שם את מקומם, בסך הכל היו אלה שעתיים מצחיקות, קלילות, ללא דיונים רציניים מדי. אני, שבאתי לשמוע את ארז טל מדבר, התאכזבתי שלא קיבל יותר "זמן מסך".

ולסיום אמיתי, הערה קטנה למארגנים: לוח-זמנים, חברים, אמור למלא את ייעודו. הפאנל התחיל 45 (!) דקות אחרי המועד שנקבע ועוד בדברי יושב ראש אגודת הסטודנטים שהזמין אותנו לכל מיני פעילויות אחרות של האגודה, במקום בדיון עצמו. אני מבינה שזה ערב שהאגודה ארגנה, וכל הכבוד על כך, אבל למה להעיק עלינו וגם לא לעמוד בזמנים? ואם זה לא הספיק לכם, אז בסוף הערב עלה על הבמה עוד נציג מהאגודה והעיק עלינו והפעם גם על הפאנליסטים, שעדיין היו כלואים על הבמה עם אותן ההודעות בדיוק! נו באמת, עברנו את הפסיכומטרי, התקבלנו לאוניברסיטה, סמכו עלינו שנזכור כמה הודעות ליותר משעה וחצי.