סמינר על נשים, נשיות, מין ולידה - מסקנות
בסמינר על נשים, נשיות, מין ולידה, שהתקיים באוניברסיטה העברית, הסכימו כל הנוכחות כי ’ישנה בעיה’: ישנה בעיה בייצוגן בתקשורת הפופולרית, ישנה בעיה במעמדן המשפחתי, ישנה בעיה בקבעון התרבותי. תוך-כדי הבחינה כתבתנו, כי הבעיה האמיתית היא העדר אוזן קשבת מן ’הצד השני’.
פמיניזם, אפתח ואומר, הוא נושא שקרוב ורחוק מליבי בו זמנית. מצד אחד, לא אחת אני מוצאת עצמי במרכזו של ויכוח סוער על זכויות נשים בו עמדתי, בדרך כלל, נחרצת, לאמור: ’אין משהו שאתה יכול לעשות טוב ממני רק כי אני אישה!’. מצד שני, לא פעם אני נוטה להתפנק ולתת לחבר שלי לסחוב מהמכולת את השקית היותר כבדה כי הוא כל כך חזק וגברי. האם זוהי התנהגות ’נשית’?
במקרים רבים אני תוהה איפה נמתח הקו הדק בין פמיניזם, שוביניזם או סתם חוסר הגדרה. אני יודעת שהגבול הוא מטושטש הרבה יותר וישנם סוגים רבים של פמיניזם, שנע בין פמיניזם רדיקלי, לליברלי, מרקסיסטי וכו’. קורסים שלמים אפשר לקחת באוניברסיטה על הנושא ועדין לא להבין בדיוק מי נגד מי, למה, כמה ואיך. אז איך ניתן עם כל הבלגאן הזה לגבש דעה מלומדת ועצמאית? דעה שלא תשמע כמו פרסומת לטמפקס במקרה הטוב ("עכשיו אני יכולה לעשות עם הגוף שלי מה שאני רוצה"), או כמו תשדיר שירות למען נשים במצוקה במקרה הרע ("אף אחד לא יאנוס אותך לשתוק")?
עם כל הבלבול וחצאי-הדעות הללו, הלכתי לסמינר בן שלושה ימים הנקרא "לידה כהתנסות ומטאפורה", שנערך בשבוע שעבר בבית מאירסדורף שבהר הצופים בירושלים. הסמינר כלל מגוון הרצאות, סרטים ותערוכה אחת בנושא ’נשים, נשיות, חברה ומגדר’, ודן בסוגיית ייצוגם של נושאים אלו בתהליך ’המאפיין ביותר את הנשיות’ על-פי הגדרת המארגנים - הלוא הוא הלידה. מגוון נשים (וייצוג נידח של גברים אחדים) - קרייריסטיות, אמניות, נשות אקדמיה ותקשורת - העבירו את הסדנאות בסמינר, שמטבע הדברים (או האמנם?) כלל רוב מוחלט ובלתי מעורער של נשים בקהל, ומעט מאוד גברים.
מבין שלל הדיונים שעלו בסמינר, רציתי לספר על הרצאה אחת וסרט שריתקו אותי באופן מיוחד.
הרצאתה של הדוקטורנטית שירלי שלו מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, דנה בתופעת הפונדקאות כפי שהיא מתבטאת באמצעי התקשורת, תוך דגש על הטלנובלה הישראלית "לגעת באושר". ב-3 דקות פישטה שלו עבור הקהל את תוכן העלילה, והסבירה כיצד סדרה זו, הנצפית בעיקר על ידי ילדים בגילאי 6-12, משמרת את כל הסטיגמות של חברה פטריארכאלית: הטלנובלה מייצרת דמויות סטריאוטיפיות שתורמות לעיוות מראה החברה. האישה העקרה מיוצגת בסדרה כאישה רעה, קרה, עשירה ובוגדנית, המשקרת לבעלה ללא הרף. זאת, לעומת האישה הפורייה, הצעירה, הרכה והענייה, המספקת לגבר ילד מזרעו ובכך מאפשרת לו לעזוב את אשתו החוקית, וכמו בסינדרלה, לעלות אותה מאשפתות אל חיי האושר והעושר הנכספים. על ידי יצירת דימויים אלו, מבינים הצופים הצעירים כי אין לאישה יעוד זולת להיות כנועה וצייתנית ולחכות לאביר על הסוס שיציל אותה מגורלה. סיפור זה מופץ באריזה נוצצת, ומעוות את תפישת עולמם של ילדים, אשר אינה מעוצבת די מכדי להבחין ולהבין טוב יותר.
דוגמא נוספת שנגעה לליבי, כאמור, ניתן היה למצוא בסרט שהוקרן ושמו "יומנים ערביים" מאת הבמאית סואיר ישמאל פארג. הסרט הציג בפנינו שלושה סיפורים המתרחשים בשלושה מקומות שונים ומייצגים את התפישה של העולם הערבי-גברי. הסיפור הראשון התרחש בישראל (פלסטין, כפי שהוצג בסרט), בכפר אל-חדר, השני בעירק, בבגדד, והשלישי בסוריה.
הסיפור הראשון תיאר את עולמה של אישה שעברה כבר 6 לידות רצופות, ולצערה וצער המשפחה כולן בנות. לאישה אין כבר כוח נפשי ופיזי לעוד לידה ואילו משפחתה לוחצת עליה להמשיך בתהליך ייצור התינוקות עד שיגיע בן זכר שיביא גאווה למשפחה. בסרט נשמעים קולות מפורשים האומרים כי לבנות שנולדו אין כל משמעות וכי הדבר החשוב היחיד הוא לידת בן שימשיך את השושלת. החברה אף מציעה לגבר לשאת לו אישה שנייה, שאולי תהיה מוצלחת יותר ביעודה ותביא לו בנים זכרים.
הסיפור השני עוקב אחר בעל ואישה המתמודדים עם הריקנות של העקרות. הזוג נשוי כבר שנים רבות ואינו מצליח להביא צאצאים לעולם. החברה הערבית מאשימה, כמובן, את האישה שלא מספקת את הסחורה, בעוד שבברור שנערך במרפאה הסתבר כי דווקא הגבר הוא הסובל מעקרות.
סיפורים אלו מראים במפורש את היחס המשפיל אותן סופגות נשים בחברה הערבית, שבה כל תפקידן הוא לייצר תינוקות (עדיפות לזכרים) ושאר קיומן לא משמעותי.
מתוך טקסטים אלו ומתוך הדיונים בעקבותיהם עולה תמונה חמורה, המלמדת כי למרות התקדמות יחסית בחברה המודרנית במצבן של זכויות הנשים, יש לנו עדיין הרבה מה לעשות וללמוד. אמנם במגזרים פחות ’מערביים’ (המגזר החרדי והערבי בעיקר) יש אפליית הנשים הגובלת בהשפלה והתעללות ממש. אך מבט מעמיק מגלה כי גם אצלנו, ’הנאורים’, המצב רחוק מלהיות מושלם. נשים בחברה שלנו עדיין סובלות מאפליה המעוגנת בחוק, כדוגמת החוק האוסר על האישה ללדת בפרטיות בביתה ואם תעשה כן לא תזכה למענקים הניתנים לנשים היולדות בבתי חולים ציבוריים. ניתוחה של שלו את המסרים המועברים בצפייה בטלנובלות מלמד, כי החברה הישראלית מטפחת מסרים ’אנטי-נשיים’ מובהקים החל מאגדות ’תמימות’ לילדים וכלה בתוכניות טלוויזיה וסרטים.
בסמינר עצמו בלט מאוד, כאמור, חסרונם של הגברים. העדרם של הגברים, או בעצם נוכחותם הדלה, יצר איזשהו דיאלוג שנותר ללא תשובה. לדעתי, היעדרות זו רק הנציחה מסר של התעלמות ושאננות. בסופו של דבר, אם לא הצלחנו לשכנע גברים אקדמאים ומתקדמים (ושוב למעט כמה ’צדיקים בסדום’ שעמם הסליחה) להגיע לסמינר, כיצד נוכל להוביל להקשבה אמיתית ושינוי? חברת נשים המסכימה לקיומה של בעיה במעמדן של נשים בחברה, היא לבדה לא מספיקה בכדי להביא לשינוי המיוחל. יותר נכון, מבלי לשמוע את ’הצד השני’ קשה להגיע למסקנות מרחיקות לכת. לי עצמי התחשק מדי פעם לזרוק ממושבי בקהל איזו הערה ’שוביניסטית’ שתעורר סערה בקהל ואולי כך, סוף-סוף, יימחק חיוך-ההסכמה הזחוח הנסוך על פניהן של רוב הנשים הנוכחות וכה התקשה לרדת. עם זאת, הדיון לרוב היה מאוד אלגנטי ואינטליגנטי, לא היו קריאות ביניים (למעט אלו שהתרחשו בתוך ראשי), וזכות הדיבור ניתנה לכל מי שחפצה בכך. אולי זהו אחד היתרונות הבולטים בדיון ללא גברים.
לסיכום אוכל רק להגיד, כי למרות שאני איני מתכוונת בזמן הקרוב ללדת, הסמינר בהחלט גרם לי להרהר. תמיד ידעתי שאעשה מה שארצה בחיי, אך מעולם לא הכנסתי עצמי לתוך השבלונה של ’פמיניזם’ ואף השתדלתי להתחמק מהגדרות מחייבות מעין אלו. אולם מתוך הסמינר הבנתי, שגם ללא הגדרות כאלה חשוב ורצוי ללמוד, להפנים ולהעביר את המסר הלאה: מסר של שיוויון, של אחריות אישית ורצון פרטי. גופי הוא שלי ולאף אחד אין זכויות עליו חוץ ממני.
אולי יעניין אותך גם
בעקבות המלחמה, מהן ההחלטות לגבי פתיחת שנת הלימודים האקדמית?
מה למדו האנשים ששינו את ההיסטוריה?
אילו המצאות ששינו את העולם פותחו על ידי סטודנטים?
5 טעויות שכל סטודנט עושה במהלך התואר - ואיך להתמודד איתן
מה כדאי לדעת לפני תחילת שנה א`?
סטודנטים מספרים איך זה ללמוד במכללת ספיר
לכל כתבות המגזין