הנשיא ברק: לא תתכן דמוקרטיה בלא חופש ביטוי ובלא כבוד האדם

ברק נשא דברים בכנס היובל לפסק הדין ’קול העם’ שנערך באוניברסיטה העברית בירושלים. פ"ד ’קול העם’ קבע נורמות ציבוריות וחברתיות משנות החמישים ועד לשנות ה-90’.

אהבת? שתף ב:

פסק-הדין ההיסטורי ’קול העם’ וביקורו של נשיא ביה"מ העליון לשעבר, אהרן ברק, בפקולטה הותיקה ללימודי משפטים, תפסו את הסטודנטים למשפטים בשבוע סוער במיוחד. רק מספר ימים לפני-כן נשלחה הוראה מוזרה מטעם הפקולטה, האוסרת על הסטודנטים את הסחר בעבודות וסיכומי שיעורים מצולמים וכתלי הבניין, שידעו בוודאי הדים לא קטנים בעברם, נרעדו קלות. מודעות פסודו-פשקווליות קיבלו את פני באי אולם הכניסה, ובהן נכתב בשחור עז: ’לנו הם מטיפים מוסר?’...

’לנו’ - כלומר לסטודנטים הצעירים, אשר מעזים לחלק סיכומי שיעור לחבריהם שנעדרו משיעור כזה או אחר. וגם ’לנו’ בניגוד ל-’הוא’, כלומר ברק, נשיא בית המשפט העליון, אשר נהג למכור את סיכומי השיעור שלו במאה לירות עבור כל סיכום, בימים בהם היה אף הוא סטודנט (מבריק) מן המנין. על הניר הודפס קטע מספרה הביוגרפי של נעמי לויצקי, ’כבודו’, שנכתב על הנשיא ברק, ובו צוינו במדויק כישוריו אלה של הנשיא-לעתיד בעשיית רווח מממכר עבודותיו.

עבור האורח המזדמן נראתה כל המהומה הזו אירונית-משהו, שכן אותו ברק, כיום נשיא בית המשפט העליון ואחד המשפטנים המבריקים של מדינת ישראל, היה אורח הכבוד בדיוק באותו הערב, בכנס שארגנו האוניברסיטה העברית והעמותה למשפט ציבורי בישראל, לרגל יובל לפסק הדין ההיסטורי ’קול העם’.

פסק הדין ’קול העם’, למי מביניכם שאינו מכיר את ההיסטוריה המשפטית-ציבורית של מדינת ישראל, נחשב בצדק עד היום לפסק הדין התקדימי אשר קיבע את הנורמות הציבוריות, חברתיות ומשפטיות של התחיקה והשפיטה הישראלית במשך כארבעה עשורים, למעשה עד לחקיקת שני חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, בתחילת שנות ה-90’. בשנת 53’ הפעיל שר הפנים את סמכותו, על-פי תקנון מימי המנדט הבריטי, וסגר את שתי מערכות העיתונים ’קול העם’ העברי ו’אל-איתיחאד’ הערבי, בעילה כי שני העיתונים - אשר דגלו באג’נדה סוציאליסטית (שלא לומר קומוניסטית) - פרסמו מאמרים ’אנטי ממשלתיים’ והטיפו כנגד הממשלה הנבחרת ובכך, כך טענה הממשלה, ’סיכנו את שלום הציבור’. העיתון ’קול העם’ הגיש עתירה לבג"צ וזה, בראשות השופט שמעון אגרנט, הנשיא המיתולוגי של ביה"מ העליון בשנות ה-50’, הדהים את המדינה כולה כאשר פסק בעד חופש הביטוי ונגד הממשלה וקבע נחרצות כי הגנה על חופש הביטוי היא אבן היסוד העיקרית במשטר דמוקרטי. כן רבע אגרנט את העיקרון המפורסם ’מבחן הוודאות הקרובה’, אשר על-פיו צריך היה לבחון את מידת הסיכון הממשי לשלום הציבור בפרסומי העיתונים.

"שלטון הנותן לעצמו את הרשות לקבוע מה על האזרח לדעת, סופו שיתן לעצמו את הרשות לקבוע מה על האזרח לחשוב", כתב אז השופט לנדאו, שגם הוא ישב בהרכב, בדברי הסיכום שלו. "יש לראות את ההחלטה בעניין ’קול העם’ בהקשרה הרחב", הוסיף אז לנדאו.

הנשיא לשעבר ברק, אורח הכבוד, שהיה בעברו תלמידו של אגרנט, הזכיר לנוכחים (המעטים, יש לציין) באולם, כי רק בן 47 היה אגרנט כשעמד בראש ההרכב ופסק את פסק הדין שהוא "אחד מחמשת החשובים ביותר שנתקבלו במדינת ישראל מאז הווסדה, ואולי אף החשוב שבהם", לדבריו. "הוא נתן בכך ביטוי לכשרון העצום, לעומק, לידע ולמחקר שלו. זהו הישג גדול לבית המשפט דאז", אמר ברק.

ברק הוסיף, כי פ"ד ’קול העם’ מהווה תקדים היסטורי, בכך שהוא הראשון לתת ביטוי לשלושה יסודות מרכזיים בעקרונות החוקתיים של מדינת ישראל. "נקבעה בו ההגנה על חופש הביטוי של האזרח; נקבעה בו המתודה שלנו באשר לדרך בה אנו עוסקים בפתרונות מסוג ’קול העם’, בשיקולים של הפרט מול הכלל. הוא מהווה אבן יסוד בחשיבה החוקתית שלנו: כשיש עימות בין שני ערכים מתנגשים, אתה עוסק בפשרות ובוויתורים ערכיים, זהו עיקר השיפוט הערכי. שלישית, זהו הבסיס לפרשנות התכליתית: את המשפט של העם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים שלו", אמר ברק.

עוד הוסיף נשיא ביה"מ, כי את שני חוקי היסוד החשובים אשר חוקקו בשנות ה-90’ וקבעו, לראשונה באופן חוקתי, את מעמדו של הפרט מול החברה, יש לראות כהמשך טבעי לרוח הדברים של פ"ד ’קול העם’, אשר היה הראשון להעניק בסיס נורמטיבי לתפישה כי חופש הביטוי הוא עניין חוקתי בדמוקרטיה. "כולנו צריכים לזכור ולהזכיר את פ"ד ’קול העם’ של אגרנט, שהפך אכן להיות קולו של העם", סיכם ברק.